משוואת פרבולה להרפות | שלום פנימי

עודכן לאחרונה ב-5 בפברואר 2024 על ידי רוג'ר קאופמן

האוצר הנסתר: בחיפוש אחר שלום פנימי

משוואת פרבולה להרפות | שלווה פנימית – במערבולת חיי היום-יום, שבה השעון לא עוצר וגלי החיים מאתגרים אותנו כל הזמן, טמון אוצר שרבים מחפשים אך רק מעטים באמת מוצאים: שלווה פנימית. זהו נווה המדבר השקט במדבר הרעש, המעגן בים סוער, הלחישה השקטה של ​​הוודאות בהרמוניה בתוהו ובוהו של הספק.

שלווה פנימית היא לא רק מצב של רוגע, אלא בחירה, אומנות חיים המאפשרת לנו לרטוט בהרמוניה עם מנגינות הקיום. זוהי אמנות קבלת הכאוס מבלי ללכת לאיבוד בתוכו, היכולת לגלות נצח בשתיקה שבין שתי פעימות לב.

אבל איך משיגים את המצב האגדי הזה? זוהי דרך סלולה בכניעה לרגע, קבלה של החיבוק הבלתי ניתן לשינוי והאמיץ של עכשיו. השקט הפנימי הוא המהפכה השקטה נגד התסיסה בעולם, מרד עדין נגד הרעש. הוא ה מלמל, להגיד "לא" לסערות שבחוץ ו"כן" לרוח הלוחשת בפנים.

כל נשימה יכולה להיות מעשה של מרד, צעד קרוב יותר ללב השלום. תסגור את זה עיניים, הקשיבו לקצב הנשימה של עצמכם, ואולי, רק אולי, תמצאו שם את התווים הראשונים של הסימפוניה הגדולה שמתנגנת בתוככם מאז ראשית הזמן - הסימפוניה של השלווה הפנימית.

ציטוטים משוואת פרבולה | מה אם אתה תמיד רוצה להיות צודק?

איפשהו בעולם, מישהו עושה משהו שאתה לא אוהב. הדחף הראשון שלך עשוי להיות לומר לו או לה שהוא טועה.

אבל מה אם אתה תמיד רוצה להיות צודק?

כל אחד מאיתנו מכיר את התחושה שהוא צודק.

כולנו רוצים שדעתנו תהיה נכונה וכל השאר יסכימו איתנו. אבל מה אם אנחנו לא תמיד צודקים?

אם אתה תמיד רוצה להיות צודק, אתה תמצא את העולם לא מושלם ותנסה לשפר אותו. אז אל תצפה למצוא שלווה פנימית. - לא ידוע

וון דו שלום פנימי רוצה למצוא, לחפש אמונות וציפיות כוזבות בתוכך. נסו לשנות אותם, לא את העולם - ותמיד היו מוכנים לטעות. - לא ידוע

משוואת פרבולה קצרה שיש להרפות ממנה | לחיות או לחיות

הצורך להחזיק ולהיות יכול למנוע מאיתנו לראות את העושר שעומד לרשותנו.

הנה אחד גדול משוואת פרבולה להרפות כדי להשיג שלווה פנימית:

דלי המים | משוואת פרבולה

פעם חי אדם ש חיים גרר איתו דלי עץ במשך זמן רב.

הדלי הזה היה מלא במים - המים המתוקים שלו, הוא קרא לזה.

הוא היה שורף בזהירות רבה מים מהמיכל הזה לשתות כשהיה מיובש, ובוודאי היה שורף את ידיו היישר למים כדי להתיז את פניו כשהוא מותש.

מדי פעם הוא השתמש במים מהמיכל שלו כדי להראות לאחרים וגם השקה כמה צמחים יבשים לחלוטין ועצי פרי.

באופן מסתורי, המים מעולם לא אזלו.

נראה שתמיד היה מספיק מזה.

למרות זאת, דלי המים היה כבד והידית הייתה חותכת לידיו.

הדפנות המרוסקות של דלי העץ נגרפו אליו, וחתכו גם את רגליו.

בנוסף, דלי המים מנע ממנו להגיע לפסגות ההרים הסמוכים וגם מנע ממנו לפרוץ דרך חדשה - למרות שהוא הרגיש שזה לא הכרחי כי יש לו את המים המתוקים שלו.

ההקלה

יום אחד הוא נתקל בצוק גבוה גרנדיוזי.

הוא בחן את השפה וגילה שמסעו הארוך אכן נגעה בו מיר הביא.

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את הים והוא היה בהלם!

הוא לא יכול היה להבין לא את עומקו ולא את רוחב הישגו על פני כל כדור הארץ.

ואז הוא הבין את זה.

המים בדלי שלו היו רק חלק זעיר מכל המים.

זה היה רק ​​טעימה ממה שהיה הרבה יותר זמין וגם גלוי.

בלי לחשוב, הוא שפך מנה קטנה של מים מדלי המים שלו על קצה המצוק הגבוה.

הוא נהנה ממנו כשהרוח הפכה אותו ישר לאובך והורידה אותו בעדינות כדי להפוך לחלק מהים הפועם.

הוא לא הצליח להבהיר את הדחף הזה.

זה כנראה פשוט נראה מתאים שהוא יחזיר קצת מים מתוקים למקור שלו.

מעשה זה כמעט הביא אותו לפילוגים ומילא אותו בתחושת יראה והוד.

זה באמת הרגיש קדוש.

זה הרגיש כמו הדרך שלו לזהות את הקדושה של כל המים - לא רק המים בדלי המיועד לו.

הוא חזר על המעשה שוב ושוב עד שהדלי התרוקן.

בפעם הראשונה הוא באמת הרגיש ניידות בגופו.

ידית הצנצנת הייתה תלויה מעט מאצבעותיו המיובשות, וגם כתפיו הרגישו חופשיות וחסרות מעצורים.

בפעם הראשונה הוא ראה שהדלי שלו הוא רק דלי – כלי פשוט.

הדלי עצמו לא היה משהו מיוחד. ממה שהדלי היה עשוי היה באמת ייחודי.

אבל לרגע היה גם עצב... כי הדלי שלו היה עכשיו ריק.

איך בדיוק הוא ירענן את עצמו?

איך הוא ישווה את צימאונו?

בעודו מהרהר בחששות הללו, הוא הבחין בשביל גבוה בקרבת מקום, המוביל במעלה צלע ההר.

הוא מעולם לא שקל לקחת קורס כזה, כי הדלי הכבד מנע ממנו כל הזמן לעשות זאת.

עכשיו הוא היה ריק וגם הוא ממש לא הרגיש קשור אליו.

הוא השתמש במוצר החדש שלו פרייהייט והחליט להניח את הדלי שלו וללכת בשביל לראות לאן הוא מוביל.

זרועותיו התנופפו קלות כשטיפס בכוונה על המסלול התלול והמחוספס שמעולם לא טיפס חופשי לחלוטין לפני כן.

אפשר לתהות מדוע מעולם לא הניח את הדלי שלו למנוחה קודם לכן.

בעיקרון, הוא תמיד היה עסוק בסחיבת הדלי שלו, מפחד שמישהו עלול להרים אותו בעצמו או להפיל אותו ולשפוך את המים המתוקים שלו.

ולמרות שהוא בהחלט לא היה מודה בזה, הוא היה כל כך מחובר לדלי שלו שהוא לא יכול היה להביא את עצמו להרפות, אפילו לרגע רֶגַע.

אפשר גם לשאול: למה היה האיש כבול?

הדלי - או המים שהוא הכיל?

לבסוף הוא הגיע לפסגה, שם הסתובב בהדרגה בתנועה מעגלית כדי לספוג את הנוף.

את כולו שלו חיים זמן רב הוא נשאר יציב למשטח היציב והשטוח שבו היה סיכון מועט לשפוך או להזיק לדלי שלו.

זה הפך את חווית פסגת ההר למדהימה עוד יותר!

ובכל זאת, בהלה קלה נכנסה כשהוא בלע והבין שגרונו יבש ופיו יבש לחלוטין.

"הדלי שלי!" הוא אמר בקול רך, עצוב וצרוד.

חוסר התמצאות ובלבול

באותו רגע השמים התכהו, הרוח התגברה והחל לרדת גשם.

הוא מיד חיפש מקום להגן על עצמו - מה שתמיד עשה בעבר כדי למנוע את רגן דילל את מימיו החיים - או לפחות כך, חשב.

כשהבין את איוולתו, הפנה את פניו כלפי מעלה ונתן לגשם לרדת על שפתיו.

הוא חיבר את ידיו זו לזו ונתן לגשם לשטוף אותו.

הוא שתה מכפות ידיו המלאות ואז התיז את המים על פניו.

זה ניקה את האבק והזיעה מפניו כמו המים מהמיכל שלו.

זה הרווה את צימאונו ממש כמו המים מהמיכל שלו. וזה עדיין צינן ורענן אותו.

הוא היה מלא הכרת תודה.

זה היה בין הגשמים המהירים והקצרים האלה, עבור שניהם שמש כמו גם החום חזר כמעט באותה מהירות שבה הגיעו העננים בפועל.

הוא חזר בשביל לאסוף את הדלי שלו ולהבין מה לעשות.

הטיפוס הגבוה במורד ההר הותיר אותו יבש כמעט כמו הטיפוס, אבל לא הייתה לו דרך למלא את הדלי שלו.

למרות זאת, היה נהר בתהום עמוקה שנשפך אל האוקיינוס ​​הסמוך.

הוא לא האמין שהוא לא הבחין בזה קודם! בהתחשב בעובדה שהוא תמיד נשא איתו את מיכל המים שלו, הוא חשב שהוא לעולם לא צריך לטרוח למצוא מים בשום מקום אחר.

הנהר נוצץ בקסם ומימיו המתוקים משכו אותו פנימה, אבל בוודאי יהיה כמעט קשה להגיע לשם עם דלי ביד.

התהום הייתה תלולה מאוד וגם הייתה מכוסה בצפיפות בעלווה.

גם אם הייתה לו את היכולת לרדת לנהר עם הדלי, בוודאי שלא סיכוי לתת כדי לקום עם מלא שוב.

הוא יצטרך לנטוש את הדלי פעם נוספת כדי לגשת למים שהוא נאלץ לסבול.

עד מהרה הגיע לשפת הנהר, שם הרווה את צימאונו וגם רחץ במימיו הגועשים.

הוא הביט בסביבתו מהשפל של כל הזמנים של העמק הזה. זה היה עשיר ומלא להפליא חיים.

הוא מעולם לא ראה את העולם מנקודת מבט זו.

זה הותיר אותו לתהות מה עוד הוא מפסיד בכך שמעולם לא עזב את המסלול הרמה והבטוח שאפשר לו להיות קשור כל כך חזק לדלי שלו.

הסתגלות וגם הערכה

לאחר מכן הייתה לו הפתעה נוספת. הוא הבין שהמים ששמר במיכל שלו לא שונים מהמים שסביבו.

הכל היו מים חיים והם היו בכל מקום!

גם אם המים שהוא שפך לים מהדלי היקר שלו היו ייחודיים, הם היו עולים אל העננים וגם מטפטפים בחזרה אליו, לכוכב הלכת, וגם לנהר שממנו שתה.

הוא הבין שהדלי עצמו וההגנה שלו הם בדיוק מה שמנע ממנו להתבונן ולגשת למים מתוקים בכל דרך אחרת.

עכשיו, כשהוא למעשה השאיר את הדלי שלו מאחור, הוא התחיל לראות מים בכל מקום!

בקצות כל טיול שערך הוא מצא מים.

מים הלמו מעל צוק גבוה. פלגי מים קטנים טפטפו על אפיקי נהרות גסים כדי להשתתף בריקוד הנהר.

עננים כהים נוספים התאספו מעלינו, התכוננו להפיל מים מהשמים.

כשעמד עד ברכיים בנהר, הוא הבין שהמים, שאותם ניסה כל כך ללכוד ואפילו לאבטח, הם פראיים למדי, בלתי ניתנים לעצירה וגם נוכחים בכל דבר - ובמקומות שמעולם לא העז!

הוא לגם עוד לגימה ארוכה של מים מכפות ידיו המגיבות והעריך גם את זה.

היום הוא כבר לא לוקח איתו את הדלי שלו; אבל הוא יודע שהמים נמצאים בשפע בכל מקום שהוא הולך.

משוואת הפרבולות | תכונות

אשר לתכונות יש פרבולה? במה זה שונה מהמשל? מונחים טכניים, מחברים ודוגמאות.

מקור: גרמנית בתמונות

שאלות נפוצות: משוואת פרבולה